למה אנחנו בעצם מנסים להרוס את מחממי האמבטיות שלנו?
בואו נהיה כנים: אמבטיות הן סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, טיפות מים שנופלות באופן אקראי, והטמפרטורה יכולה לעלות מטמפרטורות קרות מאוד לטמפרטורות גבוהות מאוד תוך חמש דקות בלבד.
אם האטמים של המחממים נפגעים, או שצינור הקוורץ שלהם נהרס, המחמם כולו נהרס. זו בעיה גדולה. אנחנו לא רוצים לנחש כמה זמן המחמם יוכל לעבוד, לכן אנחנו מעבירים אותם למבחני עמידות בתנאי לחות גבוהה. זו בעצם דרך עקיפה לומר שאנחנו מנסים להרוס אותם בכוונה.
המאבק נגד הלחות
הבעיה עם אדי המים היא שהם מוצאים כל סדק קטן במבנה המחמם. כשהלחות נוגעת בחיבורים החשמליים, היא מתחילה לפגוע במתכת. כדי למנוע זאת, אנחנו מניחים את המחממים בתאי אקלים. אנחנו מעלים את הלחות ל-85%, מגבירים את הטמפרטורה, ומשאירים את המחממים שם במשך מאות שעות. זה כמו לחקות שנים של שימוש במחמם בתוך מספר שבועות. אנחנו מחפשים כל סימן של חלודה או דליפה. אם אפילו טיפה אחת מגיעה למקום שאסור לה להגיע – זו כישלון.
התמודדות עם “ההלם התרמי”
יש עוד בעיה – צינור הקוורץ. הוא יכול להגיע לטמפרטורות גבוהות מאוד, אך יש לו חולשה: הלם תרמי. אם טיפה של מים קרים נופלת על צינור חם מאוד, הוא עלול להישבר. לכן אנחנו משנים את הטמפרטורה פעמים רבות – כן ולא. כל זה במקביל לחשיפה ללחות גבוהה. אנחנו עושים זאת כדי לוודא שהזכוכית תחזיק מעמד, ושהגז ההלוגן יישאר בתוך המחמם.
החלק הקשה: חום לעומת מים
יש כאן בעיה – כדי למנוע חדירת מים, צריך אטמים איכותיים. אך אותם אטמים גם גורמים לחום להצטבר בתוך המחמם. זו בעיה שצריך לפתור. מכיוון שהאוויר בתוך המחמם נעשה חם יותר מאשר במחמם שנמצא באוויר הפתוח, עלינו להשתמש בחוטים וקבלים איכותיים יותר. אנחנו לא רוצים שהמחמם יפסיק לעבוד באמצע המקלחת, רק בגלל שהוא נהיה חם מדי.
אנחנו משתפים את הנתונים האלה כי מחמם שעובד טוב ביום הראשון אינו שווה הרבה אם הוא נהרס לאחר שישה חודשים של שימוש. אנחנו בונים את המחממים האלה כך שיוכלו לעמוד בתנאים קיצוניים.